משבר הקורונה אילץ ארגונים רבים להתאים את עצמם למציאות יומיומית מאתגרת, המחייבת גמישות מחשבתית ותפעולית, עבודה מרחוק ובתוך זמן התארגנות אפסי. המציאות החדשה קראה תיגר גם על המבנים המוכרים של עולם החינוך המיוחד, על פיהם הוא פועל מזה שנים רבות. כעת עם החזרה החלקית לשגרה של המשק, סיקרן אותנו לבחון האם, לצד הקושי, משבר הקורונה טומן בחובו הזדמנות ארגונית?
כדי לענות על השאלה הזו חברנו לעמותת “שווים – חדשות לאנשים עם מגבלות” וקיימנו פאנל מקצועי מקוון שעסק בהזדמנויות הארגוניות בחינוך המיוחד. בעקבות משבר הקורונה. השאלה שעמדה לנגד עינינו הייתה “האם וכיצד ניתן ללמוד ולצמוח בעקבות ההזדמנות הייחודית שנוצרה?”
להנחיית הפאנל גייסנו את עידן מוטולה, מייסד אתר וקהילת “שווים”, בעל 20 שנות ניסיון בעולם התקשורת, כעורך ב”ידיעות אחרונות”, וכעורך התוכניות “עושים סדר” ו”חדשות הבוקר” עם ניב רסקין. בנוסף, למוטולה קשר אישי לקהילת האנשים עם מוגבלות – בנו הבכור, אוהד, הוא אוטיסט
כמשתתפי הפאנל בחרנו מומחים מתחומים שונים, מחוץ למערכת החינוך, שיחשפו את הקהל להתנסויות, תפיסות והתנהלות אחרות שמהן ניתן לקבל השראה וללמוד:
* רן בוטבול – יועץ ארגוני (MA) ומנחה קבוצות במגזר העסקי, הציבורי והחברתי. יועץ ארגוני במילואים בפיקוד העורף מזה כעשור ומתמחה בליווי מפקדים ויחידות במעבר משגרה לחירום. * כפיר דמארי – יזם ישראלי, ממייסדי עמותת space IL, אשר שיגרה את הגשושית בראשית לירח. * ד”ר גלית דשא – מלווה ארגונים בתהליכי צמיחה, גיוון והכללה. מייעצת להנהלה ומפתחת מודלים לעבודה גמישה * איילת כרמלי מסינגר – מנהלת פעילות אלומות אור בישראל, מומחית בהקמה ותפעול פרויקטים מורכבים ושותפויות תלת מגזריות
ראשית, שאלנו את המומחים שלנו האם לדעתם כדאי בכלל ללמוד ממשברים? מה נתן לנו משבר הקורונה, שלא היו לנו בשגרת החיים הרגילה?
לדברי ד”ר גלית דשא, משבר הקורונה היה אירוע טראומטי ולהשליך ממנו השלכות מרחיקות טווח, ארוכות טווח ועמוקות יהיה מהלך קצת מסוכן: “שגרה היא בטוחה ומרגיעה, מקטינה חרדה. היצמדות להרגלים היא דבר טוב ובריא ולא צריך לוותר עליהם כל כך מהר. מסיבה זו אנשים נוטים לחזור להרגלים הישנים שלהם מאוד מהר. כדי לשמר משהו מתקופת הקורונה, או מכל משבר, עלינו להגדיר אותו ולהבין בדיוק למה אנחנו רוצים לשמר אותו”.
רן בוטבול, טוען שמשבר הקורונה דחק אנשים ללמוד ולאמץ את הטכנולוגיה, פשוט בהיעדר ברירות: “משברים מוצאים אותנו מאזורי הנוחות שלנו ומאלצים אותנו לאמץ שיטות וכלים חדשים ולעבוד איתם”. בוטבול שיתף מעבודתו עם פיקוד העורף בתקופת הקורונה: “אופן העבודה של הצבא הוא בהכנה למשברים ולתרחישי חירום. הצבא מאמין שמשברים יקרו בוודאות, וזוהי רק שאלה של “מתי”. עם זאת, רן טוען שלמשבר בסדר גודל כזה ועם השלכות כאלה הצבא לא היה מוכן, וכעת כשהאיום חולף, הרי זה ברור שהוא יחזור לאופן הפעילות המוכר לו. כמו כן, רן מקווה שחלק מהתובנות שהובילו את הצבא בשבועות האחרונים ימשיכו גם בחזרה לשגרה.
כפיר דמארי, טוען שמשברים הם חלק טבעי בחייו של כל מיזם ושל כל סטארט-אפ, שאת רובם לא ניתן לצפות מראש. עם זאת, כפיר מכיר בהזדמנויות שהביא איתו משבר הקורונה והוא היה שמח לשמרם גם ביום למחרת, כמו שינוי סדרי עבודה, קיצור זמני עבודה, תיעדוף של משמות ואיזון הגיוני יותר, לדעתו, בין בית ועבודה: “אנחנו קוראים לתקופת הקורונה משבר, אבל לתפיסתי היא למעשה שינוי, ובחיים אנחנו כל הזמן ברצף של שינויים. החוויה של השבועות האחרונים הוכיחה לכל אחד מאיתנו ברמה האישית וגם ברמה הארגונית שאנחנו יודעים להתמודד עם שינויים ועוד יותר מכך – שאנחנו יודעים לעבור את זה טוב יותר ביחד”.
לדברי איילת כרמלי מסינגר, למורים ולצוותים יש את היכולת להוביל שינויים באופן מעורר השראה, כמו שראינו גם לפני תקופת הקורונה: “אנשי החינוך המיוחד מתמודדים כל יום עם משברים ושינויים ונדרשת מהם דינמיות גדולה מאוד בעבודה עם תלמידים מאוד מאתגרים. ברמה הארגונית, אני מאמינה שהצעד ההכרחי הראשון הוא לעצור ולבחון מה קורה ומה קרה. בתי הספר צריכים לבחון כיצד הם מיישמים את שיטות העבודה והמחשבה הגמישה והדינמית שאפשרו להם לפעול ולהתפתח”.
שאלנו את המומחים שלנו לגבי שינויים ארגוניים. איך מבצעים שינויים כאלה ומעל לכל – האם מערכת החינוך המיוחד מסוגלת לבצע שינויים?
ד”ר דשא מציינת שתהליכי שינוי עובדים רק כשהם מתוכננים ומנוהליים מתוך הארגון: “תהליכי שינוי לא עובדים אם לא משלבים בהם את אנשים הארגון, בבתי הספר אלה המורות והמורים, ואולי התלמידים וההורים. בחברה, צריך לשלב מנהלים ודרגי ביניים – זה לא יעבוד. אנשים וארגונים שהייתה להם היכולת להעריך את המצב ולקיים חשיבה על ההתמודדות במבט רוחבי יכולים היו לזהות את ההזדמנויות”.
לגבי האחריות בהובלת השינוי הזה, בוטבול מאמין ששינוי יכול להגיע מלמעלה למטה או להיפך: “את משימת מלונות הקורונה ניהלו שלושה גורמים: הצבא, שהיה הגורם המנהל, משרד הבריאות, שסיפק את המענים וההנחיות הבריאותיות והמלונות, שסיפוקו את השירות בשטח. אך בפועל, הבנו שלא ניתן לבצע הפרדה מוחלטת כמו שתוכננה על הנייר וכך היה גם בעולם החינוך. פידבקים מהשטח יצרו המון רעש, מה שהוביל את משרד החינוך לגבש עמדה ברורה. רק אז התחלנו לראות התיישרות בלמידה מרחוק”.
דמארי מאמין שאנשים יתחברו למשימה כאשר הם יתחברו למטרה ולמהות שלה: “מצד אחד שינוי מבלי שמישהו יוביל אותו יישאר בגד רעיון ומהצד השני, אם לא תעשה בצורה סדורה ותחבר את כל הגורמים הרלוונטיים, אתה לא תוכל להתקדם”.
כרמלי מסינגר מאמינה שהצלחת התהליך מותנית במעורבות של ההורים: “שמעתי על הורים שגילו את הילדים שלהם מחדש, פשוט משום שבשגרה, הם לא נמצאים עם הילדים מרבית שעות היום. פתאום הם גילו את היכולות של הילדים להכין סלט או לערוך את השולחן. אני חושבת שאלהה גילויים מאוד משמעותיים שהתאפשרו הודות לתקופת הקורונה ועלינו לחבק אותם בשתי הידיים”. האם המומחים שלנו חושבים שמשבר הקורונה עודד אותנו לעשות את צעדינו הראשונים אל עבר עולם מקוון לחלוטין?
בוטבול לא כל כך בטוח: “לא תהיה ברירה אלא להכיר בכלים הטכנולוגיים ככלי עזר לעבודה יומיומית, אך בשגרה אני חושב שאנשים רבים ימשיכו להעדיף את הפגישה האישית ולראות אנשים סביבם.
דמארי מאמין שמעבר לעבודה מקוונת יהיה יעיל וכלכלי יותר, אך הוא מחלק את אופן השימוש בטכנולוגיה לשני סוגים: כטכנולוג וכמהנדס, אני מחלק את השימוש בטכנולוגיה לשניים – צריכה ויצירה. אני חושב שלשבת ולצפות בסרטונים או לגלול שעות במדיה החברתית יכול לנון אותנו, בעוד ששימוש בטכנולוגיה על מנת ליצור ולבנות יכול להיות נכון ומועיל. בחינוך המיוחד זה ועם ילדים בעלי קשיי תקשורת זה יכול להיות קשה יותר, אך מצד שני זו יכולה להיות הזדמנות ופלטפורמה בשבילם ליצור ולבטא את עצמם.
ד”ר דשא מאמינה שלא ניתן להחליף את הלמידה אינטראקטיבית והבלתי-אמצעית: “כשאני מלמדת אני רוצה לראות את הכיתה שלי ולחוש איך התלמידים מרגישים ואין לזה תחליף. כלים מקוונים הם כלי תמיכה, וצריך לא להתבלבל. אנחנו בעולם שמחפש פתרונות טכנולוגיים לבעיות אנושיות. לפעמים הפתרונות נהדרים ולפעמים הם מיצרים סט חדש של בעיות ועלינו להיות זהירים מאוד. בעולם המוגבלות עוסקים כל הזמן בפיתוח של כלים שאמורים לחפות על המוגבלות. לא תמיד צריך לחפות על המוגבלות, פעמים צריך פשוט לתת לה את המקום שלה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה יהיה הנזק האפשרי, לא רק התועלת”.
איך ארגון יכול להתמודד במצב של חוסר וודאות שכזה? למי נותנים את המושכות?
דמארי מאמין שלמנהלים יש תפקיד חשוב מאוד לשמור על הסדר בארגון ולקבל את השינויים באופן מחושב: “תפקיד המנהלים הוא להפוך את חיי הארגון לברורים וקלים יותר, ולשמור על היגיון ובהירות בתוך התהליך”.
על השאלה האם משבר הוא גם הזדמנות לקחת סיכונים? השיב דמארי: “אני מאמין שכדי לעשות שינויים צריך לקחת סיכונים. חד משמעית כן. במסעות האישיים שלי היו כל כך הרבה דברים שלא הסתדרו אבל במקום לעצור ולהשתתק, בחרנו לקחת צעד קדימה וזה משרה אומץ גם על כל האנשים שמסביבך. כשהאנשים סביבך רואים שאתה ממשיך במשימה ולוקח החלטה אמיצה –הם מתחברים לאומץ הזה, מעריכים אותו ולוקחים ממנו השראה.
ומה בעולם החינוך המיוחד? כרמלי מסינגר מאמינה שמערכת החינוך המיוחד יכולה לקחת על עצמה סיכונים: “בתוך בתי הספר ישנו מקום רב לגמישות ורצון גדול מאוד לעשות חשיבה ולקחת את הדברים בצעדים קטנים. הקורונה אילצה אותנו להסתכל על הדברים אחרת ולמצוא פתרונות חדשים, ובתוך זמן קצר עשינו דברים שמעולם לא עשינו – קפצנו. אמרנו מקסימום נצליח”
אנחנו רוצים להודות לעידן מוטולה שהנחה את הפאנל ברגישות ובחכמה רבה, למשתתפי הפאנל ששיתפו מניסיונם ומחכמתם ולעשרות הצופים שלנו שאפשרו לנו לקיים את השיח החשוב הזה ולחזק את מובילי השינוי בתעשייה ובעולם החינוך המיוחד.
לצפייה בפאנל: